חופש? שוויון? יזמות? כל אלה תשובות נכונות אבל הדבר שמאפיין את החברה האמריקאית יותר מכל הוא - צרכנות! בארה”ב אתה מוגדר קודם כל כצרכן ואח”כ כל דבר אחר.
החברה האמריקאית אובססיבית לחלוטין לגבי קניות, כמעט כמו שהחברה הישראלית אובססיבית לגבי צבא וביטחון.
מכירים את זה שאתם באים לרכוש טלפון סלולרי ומרוב תוכניות ומבצעים שונים נוצר מצב שאין לכם מושג מה טוב יותר וכמובן שאין לכם שום בסיס להשוואה בין החברות והמסלולים השונים?
ובכן בארה”ב הפכו את זה לאומנות של ממש, בלבול הצרכן על מנת שלא יוכל לבצע החלטה מושכלת הוא בפירוש מדיניות כמעט בכל תחום.
כל חשבון שתקבל בין עם זה מים, חשמל או כבלים תמיד יהיה מסובך ברמה כזו שלעולם לא תצליח להבין על מה בדיוק וכמה בדיוק אתה צריך לשלם ואם תטרח להתקשר לשרות הלקוחות ולבקש הסבר הם יתישו אותך במשך שעות של הסברים לא ברורים שלפעמים אפילו אנשי השירות עצמם לא מבינים.
דוגמא נוספת היא מס הרכישה שלעולם לא יכלל במחיר שרשום על המוצר בחנות (לפחות בקליפורניה). כלומר באתם לחנות וראיתם תיק שעולה $99.99, רק בקופה תגלו כמה הוא עולה באמת (בערך %8.2 יותר)
שיטות אלו וסיבוכים נוספים כמו החזרי כספים לאחר הקניה (ריבייט) מבלבלות אותך לחלוטין וגורמות לכך שתמשיך לבזבז כסף ללא יכולת אמיתית לשלוט ולהבין על מה וכמה בדיוק תשלם, ובארה”ב על-מנת לגרום לך לקנות משהו הכל כשר.
מהו המדד להיותך אזרח/צרכן טוב? היסטורית האשראי שלך כמובן. מדובר במספר שמייצג עד כמה היית צרכן טוב. ואיך המספר הזה מחושב? לאלוהי האשראי פתרונים. לאף אחד אין מושג איך הוא מחושב או מה בדיוק משפיע עליו, אבל דבר אחד ברור - על פיו ישק דבר.
אם המספר שלך נמוך - אתה בצרות, אם הוא גבוה - אתה מלך העולם.
כמה מסובך זה? ובכן יש חברות שמתמחות בליעץ לך איך להעלות אותו ואם נקלעת לצרות יש חברות שמתמחות בלתקן אותו. לתחזק את המספר הזה זו אומנות של ממש ושמעתי שמועה שאפילו נסיון לברר את ערכו מוריד את הערך שלו. מבולבלים? גם אנחנו
אז בפעם הבאה שאתם מטיילים בארה”ב ורוצים לטעום מהחוויה הכי אמריקאית שיש - פשוט תקנו משהו! תאמינו לי אם תקנו מספיק הם אפילו יתנו לכם גרין קארד.
שוב פעם מנחם בן כותב שטויות ומוצא איזה עיתון ששמח לפרסם את הקשקושים שלו כדי לייצר עוד פרובוקציה בשקל.
מר בן במאמריו במשך השנים (למשל כאן ועוד אחד מאתמול כאן) שוב ושוב חוזר על הטיעונים הדי מפגרים שלו בגנות האבולוציה, כל זאת כמובן מבלי שהוא מבין דבר וחצי דבר על התאוריה הזו.
הוא חוזר על השטויות שלו שאין הוכחות לתאוריה, שכל דבר יפה חייב בורא על-טבעי, שהאבולוציה אקראית וכו’.
לחיזוק טיעוניו הוא מביא ציטוטים של טובי המדענים כגון: פנחס שדה, אצ”ג ומאיר אריאל.
כמעט כל משפט שהוא כותב הוא דמגוגיה זולה ואיוולת מוחלטת. סתם דוגמא: “אין אפילו שמץ קטן שבקטנים של הוכחה כלשהי שמין יצא מתוך מין, או שמין כלשהו השתנה בהיוולדו למין אחר. (והוכחה פירושה, למשל, צילום וידיאו המתעד, נניח, גור חתולים שיצא מבטנה של כלבה או לפחות משהו שאיננו כלב שיצא מבטנה של כלבה).”
נו באמת, לפי מנחם בן הוכחה שארוע התקיים היא למשל סרט ווידאו, לפי שיטה זו מנחם בן לא נולד (אני מניח שלא קיים תיעוד ווידאו לארוע) וגם הבית הלבן הושמד ע”י חיזרים (נשבע לכם שראיתי את זה בסרט ווידאו).
דרך אגב בעולם יש תנועה שלמה של “בריאתנים” שמנסים כמו מנחם לשכנע אותנו שהאבולוציה היא קשקוש, מדובר בחבורה של נוצרים פונדומנטליסטים ואנשים די מסובבים, סה”כ כשחושבים על זה די מתאים למר בן להשתייך לחבורה התמהונית הזו.
כמה הערות: אין לי שום בעיה עם ביקורת על תאוריה כזו או אחרת אבל נראה לי שהמבקר צריך קודם כל להכיר את התאוריה. אין לי כוונה כרגע להפריך את כל הדברים שהוא כותב, יש מספיק ספרים ומאמרים מצויינים למי שרוצה ללמוד מהי אבולוציה. מנחם בן הוא פרובוקטור זול שאוהב לתקוף נושאים שונים ומשונים מבלי להבין בהם כלום.
בסוף המאה ה-19 העיסוק בקבוצות במתמטיקה החל לצבור תאוצה ומתמטיקאים כמו קנטור פתחו את תורת הקבוצות והשתמשו בה להוכחות שונות. תורת הקבוצות סיפקה כלים חדשים למתמטיקאים אבל לאט לאט התברר שהיא מכילה בחובה בעיות ופרדוקסים רבים. קנטור הבחין בפרדוקסים האלו אבל נתן להם פתרונות (לא ממש מספקים) ונטה להתעלם מהם.
גיאורג קנטור
ב - 1902 התגלה הפרדוקס שממנו לא ניתן היה להתעלם מאחר והוא התבסס על מושגי יסוד פשוטים ביותר, פרדוקס זה ידוע בשם “הפרדוקס של ראסל” על שם ברטראנד ראסל שפירסם אותו.
ראסל הציג את הקבוצה הבאה: “קבוצת כל הקבוצות שלא מכילות את עצמן”, נקרא לקבוצה זו קבוצת ראסל, כעת השאלה היא האם קבוצת ראסל מכילה את עצמה או לא?
אם היא לא מכילה את עצמה הרי שהיא צריכה להיות מוכלת בקבוצת ראסל ואם היא מכילה את עצמה הרי שהיא לא צריכה להיות מוכלת בקבוצת ראסל.
הפרדוקס הנ”ל נתן מכה קשה לתורת הקבוצות מאחר וכעת לא היה ברור האם ההוכחות שהושגו ע”י שימוש בתורה זו הן תקפות ונקיות מפרדוקסים.
קנטור שראה את מפעל חייו מתפורר לקה בהמוטטות עצבים ואף אושפז בבית חולים לחולי נפש.
באותה תקופה פרגה היה באמצע המבצע המונומנטלי שלו לביסוס המתמטיקה על לוגיקה טהורה, פרגה השתמש בתורת הקבוצות בעבודתו, בעקבות מכתב שקיבל מראסל הוא החליט לוותר על המשך עבודותו.
ברטראנד ראסל
בשלב זה המתמטיקה עמדה על סף משבר, הרי עד לאותה נקודה האמינו שהיא חפה מפרדוקסים וסתירות ואילו עתה התגלו עוד ועוד פרדוקסים בתורת הקבוצות, מי שהחליט להציל את המצב היה ראסל עצמו שיחד עם וויטהד כתב את ה - “פרינציפה מתמטיקה” בנסיון להשיג את אותה מטרה של פרגה - ביסוס המתמטיקה על לוגיקה והעמדה של מתמטיקה חסרת פרדוקסים.
הדרך של ראסל ווויטהד להמנע מפרדוקסים שנבעו מתורת הקבוצות הייתה ע”י הגדרה של רמות שונות והגבלת הגישה בין רמות אלו. לדוגמא קבוצות מרמה 1 יכלו להכיל רק איברים (ולא קבוצות אחרות), קבוצות מרמה 2 יכלו להכיל איברים וקבוצות מרמה 1 אבל לא קבוצות מרמה 2 ,וכך הלאה. כעת תחת המתמטיקה של הפרינציפה פרדוקס ראסל לא התקיים והתחושה הרווחת הייתה שהמתמטיקה הגיעה אל הנחלה המובטחת, מבוססת על לוגיקה וחסרת סתירות.
ואז ב - 1931 הגיעה קורט גדל. גדל הציג את מה שנודע כ - “משפטי אי השלמות של גדל”. למגינת ליבם של ראסל ווויטהד גדל הראה שהמתמטיקה שהם פיתחו היא לא שלמה או לא קונסיסטנטית.
הסבר קצר על שלמות וקונסיסטנטיות. שלמות - כל משפט אמיתי ניתן להוכחה. קונסיסטנטיות - לא ניתן להוכיח משפט והיפוכו.
כלומר אם המתמטיקה לא שלמה אז קיים משפט אמיתי שלא ניתן להוכחה במסגרתה ואם המתמטיקה לא קונסיסטנטית אז ניתן להוכיח משפט כלשהו וגם את היפוכו (כלומר להגיעה לסתירה).
קורט גדל ובחור אלמוני
גדל עשה את זה ע”י בניית משפט תחת המערכת האקסיומתית של הפרינציפה שמזכיר את פרדוקס השקרן. אם נסמן את המשפט ב - G אז המשפט אומר: “G לא ניתן להוכחה תחת המערכת של הפרינציפה”. כעת אם G ניתן להוכחה אזי הוא מכיל סתירה כי המשפט טוען שהוא לא ניתן להוכחה ואז המערכת לא קונסיסטנטית. אם הוא לא ניתן להוכחה אזי המערכת לא שלמה מאחר והוא מכיל טענה אמיתית אבל לא ניתן להוכחה.
גדל לא עצר כאן, הוא הראה שכל מערכת אקסיומתית חזקה מספיק תמיד תהיה לא שלמה או לא קונסיסטנטית.
המשמעות - הבעיה היא לא ספציפית לפרינציפה אלה בעייה יסודית. לעולם המתמטיקה תהיה לא שלמה או לא קונסיסטנטית. למעשה לא ניתן לבצע את מה שראסל, וויטהד ופרגה ניסו לעשות, לא ניתן לייצר אקסיומציה של המתמטיקה שתהיה חפה מסתירות.
המשפטים של גדל חוללו מהפכה אדירה במתמטיקה (ואף השפיעו רבות על פילוסופיה, תרבות וכו’ ) ולמעשה הפכו את כל רעיון האקסיומציה של המתמטיקה למיותר.
אלן טורינג
מי שקרה את הכותרת של הפוסט תוהה עכשיו מה הקשר של כל זה למחשב האישי, ובכן על-מנת לבנות את G גדל פיתח רעיון מבריק שכונה “מספרי גדל” בעזרתו הוא קודד את G לשפה של הפרינציפה מתמטיקה. בהשפעת שיטה זו פיתח אלן טורינג את הרעיון של מכונת טורינג אוניברסלית שהיא הבסיס למחשב האישי, כך שיכול מאוד להיות שללא “הרס” הרעיונות של פרגה וראסל ע”י גדל וניפוץ המחשבה על מתמטיקה “מושלמת” לא היה היום מחשב אישי.
מכירים את סיפורי הנוסטלגיה האלה בסגנון של “לא היה לנו כלום אבל היינו מאושרים” וכל ההתרפקויות האלו על העבר שכביכול היה טוב יותר? אני ממש לא קונה את הסיפורים האלה, לזמן יש נטייה לרכך את הכל ואנשים נוטים לזכור את הטוב ולהדחיק את הרע.
הנוסטלגייה הזו לא פוסחת גם על המוזיקה, הרבה פעמים שמעתי את הטענות שפעם היו פה שירים ופעם ידעו לעשות מוזיקה והיום רק ממחזרים ומחקים. ולא רק מאנשים מבוגרים יש גם צעירים שחושבים שמאז גל להקות הרוק של שנות ה-90 הפסיקו לעשות פה מוזקה טובה. כמובן שזה קשקוש אחד גדול, בשנים האחרונות עושים פה מוזיקה מצויינת ויש המון יוצרים משובחים אפילו אם זה לא משתקף בפלייליסט.
אז אחרי כל ההקדמה הזו אספתי כמה שירים מפעם שאני אוהב
שוקי ודורית - גן נעול
רוצחת הילדים מארי פראר מתוך האלבום “ההנאות הקטנות שבחיים”, נדמה לי שבני אמדורסקי מבצע את זה. באופן כללי אני מאוד אוהב את השירים של ברטולד ברכט וכאן אלכס כגן מצמיד למילים של ברכט לחן מצמרר
היונים וששי קשת - הלילה הארוך ביותר בעולם. עיבוד מצויין של היונים לשיר של ששי
מעמד הפועלים בבריטניה ותרבות הסקינהדס שצמחה ממנו היו מקושרים בשנות ה-70 לז’אנרים ska, rocksteady ו- two tone
חלק מהצעירים ממעמד הפועלים אהבו גם מוזיקת פאנק אבל הרגישו שמוזיקת הפאנק לא לגמרי מייצגת אותם, בעיקר אותם להקות שהונהגו ע”י צעירים אינטלקטואלים מהמעמד הבינוני, בתגובה לכך החל לפעול תת-הז’אנר שכונה Oi!
להקות ה - Oi! יצרו מוזיקת פאנק שדיברה אל אותם צעירים ועסקה בנושאים כמו אבטלה, כדורגל, זכויות עובדים וכו’
תנועת ה- Oi! איבדה די מהר את המומנטום בבריטניה אבל היוותה השראה לצעירים בשאר העולם ובין היתר השפיעה על ראשית ההארדקור האמריקאי בתחילת שנות ה- 80.
אם מנסים להסתכל על מקבילה תרבותית/מוזיקלית בארץ למוזיקת מחאה של מעמד הפועלים אז הדבר הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו זה אהובה עוזרי (היכן החייל), צלילי הכרם/העוד, ג’ו עמר (לשכת עבודה) ופילפל אל-מסרי (בתשלומים) בשנות השבעים, מאוחר יותר זוהר ארגוב ואח”כ מוזיקת השכונות של שנות ה-90 - אבי ביטר, עופר לוי, ליאת בנאי ועוד אבל מוזיקת מחאה ממש מילטנטית נראה לי שיותר קשה למצוא כאן.
** הפוסט הבא מכלי ספויילרים לעלילת הסרט “כביש אבוד” של דיוויד לינץ’ **
את “כביש אבוד” ראיתי פעם ראשונה בקולנוע כשהסרט יצא ב- 97, אני זוכר את התחושות שהיו לי אחרי הסרט, אפשר לסכם אותם ב - “מה לכל הרוחות…”. האווירה של הסרט, המוזיקה והצילום היו מעולים אבל מהעלילה לא הבנתי כלום. ההרגשה הייתה שראיתי סרט אחד שבאמצע התחלף לסרט אחר שאיך שהוא קשור לסרט הראשון, אבל לא לגמרי הבנתי איך. ואם המשפט האחרון נשמע קצת מבולבל זה רק מפני שככה בדיוק הרגשתי, מבולבל לחלוטין.
מאז ראיתי אותו עוד כמה פעמים וגיבשתי סוג של הסבר/ניתוח של הסרט.
אחד המפתחות העיקריים להבנת הסרט הוא הדיאלוג הבא: בלש: יש לכם מצלמת ווידאו? רנה: לא. פרד שונא אותם פרד: אני אוהב לזכור דברים בדרכי בלש: למה אתה מתכוון? פרד: כמו שאני זוכר אותם, לא בהכרח איך שהם קרו
הסרט כולו מובא מנקודת מבטו/זכרונו של פרד ולא בהכרח כמו שהדברים התרחשו במציאות.
הסרט מראה לנו את ההשתקפות של המציאות במוחו של פרד ומכיל רמזים למה שבאמת קרה. בעוד שבסרט רגיל אנחנו רואים על המסך עלילה (בדר”כ בדיונית) הרי בסרט הזה יש עד רמה של בדיון הפעם אנחנו רואים רק סמלים ורמזים לעלילה האמיתית.
בצורה יותר סכמטית אפשר לתאר את הסרט:
העלילה ה - “אמיתית” (אמיתית בגרשיים מאחר וגם העלילה הזו היא בדיונית, שהרי מדובר בסרט) > ההתרחשויות כפי שפרד רואה אותם (זו גם העלילה שאנחנו הצופים רואים) > ההתרחשויות כפי שאנחנו הצופים זוכרים אחרי שראינו את הסרט
תקציר העלילה ה - “אמיתית”:
פרד מדיסון ואשתו רנה מנהלים מערכת יחסים קרירה וחשדנית. לאשתו יש עבר לא ברור ופרד בטוח שהיא בוגדת בו עם בחור בשם “דיק לורנט”. בסופו של דבר פרד תופס את רנה ודיק בחדר 26 במלון “lost highway”. רנה נמלטת ופרד רוצח את דיק, מאוחר יותר פרד רוצח גם את רנה בבית. פרד נידון למוות בכיסא החשמלי.
העלילה בסרט/בראש של פרד:
גם דרך העיניים של פרד אנחנו יכולים לראות שמערכת היחסים שלו עם רנה היא מתוחה. הוא לא בוטח בה, וחושד שהיא בוגדת בו. לאחר שהוא רוצח אותה הוא נכלא ונידון למוות. בכלא בעקבות הטראומה ממעשיו הוא נכנס למצב פסיכולוגי שמכונה psychogenic fugue, מצב שבו אדם זונח את הזכרונות והאישיות שלו ובודה לעצמו זהות חדשה וחיים חדשים בדמיונו. פרד הוא עכשיו פיט דייטון, מכונאי צעיר. בזהותו החדשה פרד מנסה לתקן את מעשיו ולהיות שוב עם רנה, כמובן שגם כפיט הוא נכשל.
כפרד הוא היה הבעל המקורנן, הפעם כפיט הוא יהיה זה שיגנוב את האישה מלורנט. אבל לאט לאט כל החשדות הישנים שלא צפים, קטעים מחייו כפרד מתערבבים בדמיון שלו וכל העולם שלו נסדק. בסופו של דבר הוא מבין שגם בפנטזייה שלו הוא לא יוכל להשיג את רנה ( “לעולם לא אהיה שלך” ) והעולם שהוא בנה בראשו קורס.
סמלים, רמזים וטריוויה:
הנסיעה בכביש - הסרט נפתח בשוט של נסיעה על כביש מנקודת המבט של המכונית לצלילי “I’m deranged” של בואי, המוזיקה והתמונה מסמלים את הטירוף וההדרדרות במצבו הנפשי של פרד. התמונה הזו תחזור בהקשר הזה כמה פעמים בסרט. הפסים הצהובים על הכביש גם מזכירים את “דרך האבנים הצהובות” מהקוסם בארץ עוץ, ספר שאיתו לינץ’ מתכתב לא מעט בסרטיו ( בעיקר ב - “Wild at heart” )
“איש המסתורין” (ככה הוא מכונה בכתוביות) - מסמל את הקנאה והטירוף של פרד. הוא רואה אותו פעם ראשונה בחלום בדמות של אשתו, סימן לזה שהוא מקנא לה והיא הגורם לשיגעון שלו. במסיבה אצל אנדי “איש המסתורין” אומר לו שהוא בבית שלו (בראש שלו) ושהוא הזמין אותו לשם. הוא גם זה שמושיט לו את הסכין לרצוח את לורנט
מצלמות ווידאו - מסמלות את המציאות. הרצח של רנה מתועד בצילום ווידאו. “איש המיסתורין” מעמת את פרד עם המציאות של היותו רוצח ע”י מצלמת ווידאו
הסרט בנוי בצורה מעגלית, נפתח ונסגר בפרד שמודיע לעצמו שדיק מת. למעשה הסרט בנוי בצורת “טבעת מביוס“, טבעת שניראת כאילו יש לה שני צדדים (פרד ופיט) אבל למעשה יש לה רק צד אחד
דברים מחייו של פרד מחלחלים לעולמו של פיט - נגינת הסקסופון (במוסך), אנדי, לורנט, חדר 26 במלון, התמונה של רנה
שירים בפסקול חוזרים על עצמם בין עולמו של פרד לזה של פיט - רמשטיין בבית של אנדי ובחדר במלון, Song to the siren בביצוע של This mortal coil כשפרד שוכב עם רנה וכשפיט שוכב עם אליס
אני אוהב לחשוב שכל הסרט מתרחש במוחו של פרד בשניות בהם הוא מוצא להורג על הכסא החשמלי, והחשמל הוא שמניע את כל התהליך. בסצינה האחרונה רואים את פרד נוסע במכונית ונראה שהוא מתחשמל למוות
הנרי רולינס משחק את אחד השומרים בכלא
אפשר לראות את מרלין מנסון בטלוויזיה לכמה רגעים
רוברט בלייק שמשחק בסרט את “איש המיסתורין” שמסמל את הטירוף של פרד נעצר ב- 2002 בחשד לרצח אשתו
בזמן צילום הסרט לינץ’ השמיע לשחקנים כל הזמן את רמשטיין בקולי קולות כדי ליצור אווירה של אפלוליות ושגעון
בבולטון יש פאב בשם “הכלב והחגלה” (the Dog and Partridge) וכל יום ראשון בערב מתקיימות שם הופעות אקוסטיות. אנשי הפאב השקיעו והקימו אתר שמאגד קטעים מההופעות האלו, אתם יכולים לשמוע ולראות כאן. הרבה מהקטעים האלו הם גם העלו ל- YouTube שם גיליתי אותם.
הצמד ליסה ואמילי שמופיעות שם ביחד ולחוד בגרסאות כיסוי לאחרים ובקטעים מקוריים משלהן עשו עלי רושם די טוב. הביצועים שלהן מאופיינים בהרמוניות קוליות ומזכירים במשהו את “הבנות נחמה”.
כמה דוגמאות:
Send his love to me - במקור של P.J Harvey
Sheella-na-gig - במקור של P.J Harvey
Teardrop - במקור של Womack & Womack
עוד שירים של אחרים וגם חומר מקורי של ליסה ואמילי אפשר למצוא כאן.
לאחרונה לא ממש יוצא לי לבקר בחנויות דיסקים ואני קצת מרגיש כמו אדם דתי שהפסיק ללכת כל יום לבית-כנסת. פעם חנות הדיסקים הייתה סוג של בית מקדש בשבילי, המרכז הרוחני שאליו הייתי עולה לרגל לבצע את פולחן קניית המוזיקה
בקריות היה לנו את ה”ג’אנק” ו- “מרכז התקליט” שבהם הייתי מבקר באופן קבוע וכשהייתי בחיפה הייתי קופץ ל-”פיקדלי” ול”אוזן השלישית” ופשוט לא יכולתי להכנס לקניון כלשהו מבלי לחפש את חנות הדיסקים שבו.
וממש כמו כל דתי אחר כשהייתי מחוץ לעיר ארגנתי לי מקומות תפילה חלופיים וכך היו לי חנויות מועדפות בתל-אביב ואפילו באילת. כמובן גם שכל פעם שהההורים שלי נסעו לאילת הם קבלו ממני רשימת קניות כולל אופציות חלופיות למקרה שהם לא ימצאו חלק מהדיסקים (אין כמו דיסק בלי מע”מ).
אבל בזמן האחרון כאמור חזרתי בשאלה. קצת בגלל שאני יכול לקנות מוזיקה באינטרנט (לפעמים ישירות מהאומן או הלייבל) ללא צורך בחנות וקצת בגלל שבזמן האחרון אין לי כסף לקנות דיסקים.
מאחר שנזכרתי קצת בחנויות הדיסקים, הכנתי כמה רשימות עליהן.
דברים שאני מאוד אוהב בחנויות דיסקים ובכלל בחווית הקנייה של דיסק:
לעבור על כל המדפים ועל כל הדיסקים בחנות - אני יכול לבלות שעות בחנות לעבור על כל הדיסקים פעמיים ולוודא שלא פיספסתי איזו מציאה
לקנות דיסקים עם עטיפה מגניבה
לנהל שיחה עם המוכר על מוזיקה ולקבל ממנו המלצות משובחות
להתקל בדיסק שכבר המון זמן אני רוצה או להתקל בדיסק שתמיד רציתי אבל עלה מלא כסף ולגלות שהוא במבצע
לקרוע את הניילון מהדיסקים שקניתי - לעולם אבל לעולם אף אחד אחר לא יקרע את הניילון מהדיסקים שלי
לשמוע דיסק חדש בבית בפעם הראשונה אחרי הקנייה - לשכב על המיטה עם חוברת המילים, ללחוץ על פליי, ולהתמכר לצלילים החדשים
דברים שאני לא אוהב בחנויות דיסקים:
מוזיקת רקע מעצבנת - אופייני בעיקר לחנויות דיסקים בקניונים
מוכרים מתנשאים/מוכרים חסרי אהבה למוזיקה
להגיע לאיזור של אומן שאני אוהב ולגלות שיש להם פחות או יותר את כל הקטלוג שלו חוץ מהדיסק שאני רוצה לקנות
לגלות שיש להם מבחר מצויין אבל מחיר לא הגיוני
מדבקות על דיסקים - למה, למה אתם צריכים להדביק כל מיני שטויות על העטיפה? עוד יותר גרוע כשזה על עטיפה מושקעת מקרטון. אתם רוצים להדביק, לפחות תדאגו לניילן את הדיסק ותדביקו על הניילון
פלסטיקים שבורים - אתה מגיע הבייתה פותח את הדיסק וחתיכות קטנות של פלסטיק נשפכות עלייך מבפנים
סטיות פרטיות שלי בנוגע לחנויות דיסקים:
לא לשמוע את הדיסק בחנות - אני אף פעם לא שומע את הדיסק או כל קטע ממנו בחנות, למעשה את רוב הדיסקים שלי קניתי מבלי לשמוע צליל אחד מתוכם לפני
לא להזמין דיסקים - אף פעם לא הזמנתי דיסק מראש, אני מאמין בשיטת המציאות. אני מחזיק בראש רשימה אינסופית של דיסקים שאני רוצה לקנות למקרה שאתקל באחד מהם בחנות
לא לצאת מחנות בידיים ריקות - אני לא מסוגל להכנס לחנות דיסקים ולצאת בלי כלום (זה ממש כמו ללכת לבית-כנסת ולא להתפלל ), לא משנה כמה כסף יש לי או איזה מבחר יש בחנות, אם נכנסתי לחנות דיסקים אני אצה ממנה לפחות עם דיסק אחד ביד.
(*) משפט ששמעתי מפיו של מוכר בפיקדילי בתשובה למישהי ששאלה “יש לכם את הכבש השישה-עשר?”
יש שירים שמרגשים אותך, כאלו שגורמים לך לחשוב ואחרים שמקפיצים אותך. ויש שירים מיוחדים, כאלו שפוצעים לך חורים בנפש, שלא עוברים לך, כמו פצע פתוח - אתה רוצה שיגליד אבל לא יכול להתאפק מלגרד אותו ללא הפסקה.
גבריאל בלחסן כותב שירים מהסוג הזה, כל אחד כמו חץ מדוייק, משאיר סימן שלא עובר, פוצע את העור והנפש. וגבריאל עומד מולך מדמם כולו, צלוב ע”י המילים וכמו הצלוב ההוא, משלם על החטאים שלנו.
ובינתיים, בינתיים נאכל שווארמה אצל נימר.
כדור הרגעה בדבש
זה משחק, משחק מתוכנן הייטב, שלא כמו בחלומות
אתה צריך לנוע, לנוע ומהר, מאש הצלפים, מאש המחשבות
מהפרשות כאב בתעלות של המח.
מנייאק גדול מי שהמציא אותו באיזה מעבדה שם בגיהנום
של מנכ”ל הקומבינה .
חם
דם דם
הבשר החי דומם לבסוף
כולנו נרד לבור לגינה הגדולה
עצמות עצמות זכר ונקבה.
עצמות לא עושות בלגאן
עצמות לא נלחמות
מספידים אותן לפני השינה הגדולה
והולכים הביתה לראות סרט
עכשיו לחייך עכשיו לרקוד
זה הזמן לשמוח כשאין סיבה
רק בגלל זה ובדיוק בגלל זה
עקרבים ונחשים האדמה הזאת מצמיחה
מגדל בבל עזריאלי קומה 58
שוטף כלים סיני צונח מלמעלה
על המדרכה.
דפקו לו דוח על התאבדות בפומבי
שבועיים לא נרדם
אחרי שקיבל מכתב מסין הקטנה
אשתו הפילה בחודש השביעי להריונה
קנו כרטיס הגרלה
קנו כרטיס טיסה בביזנס
ישר לגן עדן
כסא מזהב להוד מלכותו מלך מלכי המלכים
אני שוכב לי על הדשא
מול נחל הירקון ומעשן סיגריה
כלב אפור מרחרח לי את הרגל שדרכה על חרא של כלבה מיוחמת
הוא מתקדם אל עבר המים בזהירות מביט בבבואה שלו שמשתקפת מהמים
עיניים עגולות צהובות ושיער מדובלל.
גם אני כמוהו טועה והולך משם
עשן מסתלסל מאחוריי
בדל הסיגריה נשאר לבד
ערב ראש השנה
אני בולע כדורי הרגעה בדבש
אני נושם את הירח
אני יונק מהפטמות של החיים
איזה גודל איזה פאר
אני בולע אותם בהינף יד
אחד כתום שניים לבנים
ואחד שלא יודע לשאול.
אומרים לי גבריאל יקר
אתה חייב לעשות משהו עם עצמך
תנסה להקשיב לגוף שלך
אז לקחתי אתי חוברת צבעונית של המון כוס פעור והרבה שדיים כמגדלות
והלכתי לאונן בשירותים הציבוריים של התחנה המרכזית החדשה בת”א
אתם מכירים את זה עם כל המשחק המוקדם הזה
של לדפדף ולבחור מבין כל התמונות הצבעוניות המסחררות
תוך כדי עיסוי מפנק של האיבר המזדקף
שאם היה יכול לדבר בטח היה נובח בהתלהבות
למראה ההתגלות הנפלאה הזו
אני אוהב את אלה שמסתכלות לך ישר בעיניים
כשריבת אהבה זולגת על פניהן
ככה אפשר בשניה האחרונה לדפדף הלאה
שיעלבו, בכל זאת, אני גבר של הרבה נשים
והן יודעות את זה
כך שבסוף הן מקבלות את זה בהבנה
אחרי שגמרתי על דופן האסלה, קצת על הרצפה
התכופפתי כיפוף רציני והצמדתי את האוזן לזין הצמוק והדביק שלי
שמעתי חדשות בערבית וקצת גלגל”צ
נמאס לי אז סגרתי את המכנסיים והלכתי.
הגעתי לבית שלי הצעתי לעצמי סיגריה
והיבטתי לנוף שנשקף מהתריסים מתחת
כלוב ענק מבטון וברזל
על רצפת הבטון שרוע גבר
בגד בשלולית של ערק ושתן מהפיצוציה
מכנסיים אפורות, נעלי ריבוק תוצרת אמריקה, רפיח
ופעוט בלי שיניים
בפינת הכלוב עומדת נשענת קורסת 30 קילו של גברת זונה מקומטת צבועה בצבעי מלחמה
לפתות את הקופים שמביטים בה ומששיכים הלאה
הידיים שלה מכוערות
חורים שחורים קטנים הורידים סתומים מתפקעים מוגלתיים
שדיים כרותים סגולים
גבר שלישי בחליפת ארמאני שלושה חלקים
יונק מתוכם נוזל לבנבן וממסטל
ילד ערבי קטן מסתובב ביניהם
חסר מנוחה
מנסה למכור להם בשמים צבעוניים
במחירי מבצע לחג של היהודים
אחד כחול, השני צהוב, אולי איזה עובר קפוא בצנצנת פח
תינוק חייכן בלונדיני
להפשיר במיקרו ולשלוח לגן
ירדתי למטה לקיוסק ארבע לפנות בוקר לקנות שוקולד וסיגריות
ראיתי מתפללים הולכים לסליחות
להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו
על כל הימים הנוראים שברא לנו
על כל הדמעות והזעם, התסכול והיאוש
בראשית בראה האדמה את האדם
בשנית ברא האדם את האלוהים
ובשלישית את המיקרוגל
בא המיקרוגל והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו
ריסקנו אותו.
הלכנו לגן חיות לחפש את סבא, זרק עלינו קליפות בננה,
איך שנעלבנו והלכנו
עמוק באדמה קבור שלד קוף
ואף אחד לא בא לבכות לו
לבקש ממנו
לנשק את החול שמעליו
אתה יושב קפוא
על כסא חי
המצעד הזה אף פעם לא נגמר
מכוסים ערומים יחפים כפופים
עוד יותר כפופים זוחלים זחלים
נמלים צבעוניות
חגיגה גדולה
ואתה בעיצומה של המהומה
כל כך הרבה רעש,
ברזלים להסתיר את הדממה הטהורה והמעיקה
מייקל ג’קסון פדופיל עם רשיון
שעדין לא נס לחו
מזדווג לו להנאתו עם הילדים הלבנים של השכנים
שחוזרים מהגן אחרי צהריים
הוא מממן את הרהיטים והדירה החדשה של ההורים המסורים
שזולגת מעיניהם דמעה בחג המולד אבל הם לטובה.
הם קונים לילד שלהם ויברטור פוקימן צבעוני שייהנה כשהוא הולך לשחק עם החברים
בלונה פארק של מייקל הרזה.
ואצלי בחדר טנקים, מסוקים, אנשים מרוסקים,
וסתם אבק ילדים שמתפזר לשמיים
ככה ייעשה למילואימניק שהראיס חפץ בעיקורו, שרפתו והשלכתו לזבל
צואה צבאית מגואלת בדם ובשתן פלשתינאי מזוכך.
ככה יעשו לאווזי של האווזים
שהמשת”פים שלנו שוטפים אצלו כלים ועושים לנו סלט ערבי
קצוץ דק דק ותביא לי חמוצים בצד ואיזה סטייק גדול חתיכת בשר בגודל פרה אדומה, שתבוא
נבנה את בית המקדש השלישי.
כי כבר אי אפשר ככה
עם כל המצב הערבים והשואה והארנונה והמשכנתא
וכל הכוסיות האלה שעושות אותך שפוף ומיואש
ואבא מזדקן והכדורים מנפחים לי את הבטן
הזקן הכתום שלו הפך אפור
הגב שלו שבור
לא יודע איך לדבר אתו
לספר לו על השמש הלבנה שמעל אברבנאל
על הימים האלה,
על הצבע החדש הארור על הקיר בבית שלי
שהריח שלו גורם לי להקיא מהזיכרונות
ריח של מוות מפלסטיק
ימים חלולים של הראש בין הידיים
של תינוק מת בבטן
של שיטוטים בעיניים נפוחות
וגוף כבד מייאוש מבהיל וכדורי הרגעה לסוסים סופניים
אבא מזדקן, אמא מזדקנת, אחים ואחיות מזדקנים
הזיה
הזיה אחת מטורפת
בינתיים נאכל שווארמה אצל נימר.
דתיים שונאים חילונים ששונאים דתיים חילונים ששונאים חילונים דתיים ערבים שמאלנים גזענים שונאים דתיים נאצים
ימנים רוצחים שמאלנים דתיים חילונים הורגים ספרדים יורים בדתיים אשכנזים ששונאים חיות
עושים מהגורים שלהם פרוות לדוסיות העשירות
שאין להן כסף להאכיל את כל ה20 ילדים המלוכלכים של הערבים המסריחים
בגלל החילונים שמשרתים בצבא הכובש שלנו
להגן על הכלב של ביל קלינטון
ששונא את הכלב המכוער של ארון הגבאי של בית הכנסת הספרדי של בת ים!
של בת ים
בת יענה.
אתמול הייתי בים, ראיתי קבוצה של דייגים על המזח ונזכרתי בפעם ההיא שדוד שלי לקח אותי לדוג איתו באיזה בריכת דגים. הייתי כבן עשר ואני זוכר שנכנסתי למים עד לגובה הברכיים עם חכה שהייתה גדולה ממני בכמה מידות. מיותר לציין שלא תפסתי שום דבר מלבד שקית ניילון או שתיים.
דוד שלי ובריכת דגים הזכירו לי את משפט הפתיחה של מאה שנים של בדידות: “שנים רבות לאחר-כך, כשיעמוד הקולונל אוארליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח.”
וחשבתי על זה שיש ספרים שמשפט הפתיחה שלהם הצליח להחרט אצלי עמוק ולצוף מדי פעם. משפטים על משפחות מאושרות ואומללות, על הטוב והרע שבזמנים וגם “לוליטה, אור חיי, אש חלציי, חטאי חיי” שהלמד, אלף, חית שולטים בו, או אותו שיר על “היושבים באין מחריד” בפתיחת ספרו של פרימו לוי, וגם השיר על אבשלום ששערותיו נתפסו ברחמה של וולך.
אין לי מושג למה דווקא המשפטים האלה או הספרים האלו נתפסו אצלי, אני מניח שזה קשור לתקופה שקראתי אותם, או לסיטואצייה שהצליחה להשפיעה עליי. “הזהו אדם?” בנמל התעופה בלדהי, “לוליטה” בשמירות בצבא.
אני חושב שרוב משפטי הפתיחה שאני זוכר מגיעים מספרים שקראתי בתקופת הצבא, כנראה שבשמירות הזכרון שלי עובר טוב יותר
15 באוקטובר, 2008
אין תגובות 
מאת presto, נושאים: כלכלה, ביקורת, ארה"ב 
